פירושי פשט ששונים ממהלכה

שלום וברכה

שורשי ההתייחסות התורנית שאינם עומדים במבחנה של ההלכה נמצאים כבר ביחס של הגאונים לכל עולם דברי האגדה – ״אין למדים מדברי אגדה״. בדבריהם מופיעים גם נימוקים רבים לכך, שעיקרם הוא שעולם האגדה מלכתחילה נוצר במחשבה חופשית יותר ויצירתית יותר, וממילא הוא מאפשר חרות מחשבתית והעצמה גדולה מאוד, אך בד בבד אינו נכנס למסגרת הביקורתיות ההלכתית, הדיוק והמחויבות.

את הקו הזה המשיכו פרשני המקרא ביחס לתנ״ך. כבר בחז״ל אנו מכירים את שני הרבדים, שכן הכלל של ״אין מקרא יוצא מידי פשוטו״ מלמד על פער בין מדרש ההלכה ובין פשוטו של מקרא. 

אתה צודק בדבריך שיותר קל לדבר על שני רבדים כאשר יש לשני הרבדים הופעה במציאות – גם למדרש ההלכה ואדם לפשוטו של מקרא, אבל ברמה העקרונית אין לחלק בין שני המצבים, ויש מקומות שכן בהם התורה מייסדת אופק שלא ייושם, שהוא מלמד את עולם ההצהרות והנשגב, ואילו התורה שבעל פה עוסקת ביישום חלקי שלו במציאות.

היכן נוצר הפער הזה ? אנחנו לא באמת יודעים. שכן, במשך כאלף שנים, מיום מתן תורה, ועד תחילת הכתיבה של התורה שבעל פה, אין לנו תיעוד לכך. ועל כן, אנו עוברים לעולם האמונות: האמונה שחלק מהפער הזה כבר היה קיים במעמד הר סיני, ובהלכה למשה מסיני, ושאותו למד משה רבנו בהיותו במרום; חלק מהפער הזה נוצר בדיונים שמופיעים כבר בתורה עצמה על התורה עם הקב״ה (בנות צלפחד, ועוד); חלק ממנו נוצר מ״בא עתניאל בן קנז והחזירן בפלפולו״; חלק נוצר מ״נצחוני בני״, ועוד אפשרויות רבות אחרות.

כל טוב