שלום הרב. אני אחות במחלקה ב….. זו מחלקה שבין השאר מלווה מטופלות שחוו טראומה מינית מורכבת בילדותן , אני במקור אחות אונקולוגית ומסיימת השנה תואר שני עם מומחיות קלינית בטיפול תומך. השאלה שלי היא האם יש מקום לרפואה פליאטיבית אצל מטופלים פסיכיאטריים? אם יש ככ הרבה סבל וייסורים ממשיים שנגרמו לחלק מהמטפלים על לא עוול. איפה ההלכה נכנסת לתמונה. אני באמת חושבת שיש נשים / גברים שחוו גהנום בחיים, האם אין מקום להקל עלייהם? שלא תבין חס וחלילה שאנחנו לא חומלים או מטפלים במסירות נפש כל רגע אבל איפה פה עוצרים? האם ניתן למטופל להחליט שחייו כל כך קשים ונרצה רק להקל על סבלו בלי להאריך חיים? מקווה שהצלחתי להביא משהו מתוך העולם הפנימי שככ קשה לי להבין. תודה רבה