איסור נגיעה

1. מה המקור לאיסור זה?

על המקור נכתבו דברים רבים מאוד. היסוד העיקרי הוא דברי הרמב"ם בפרק כא מהלכות איסורי ביאה, אך יש לצרף לזה עוד הרבה מקורות, כגון "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" ועוד רבים אחרים.  

1. האם האיסור נובע (לגמרי או באופן חלקי) מהסיבה שהאישה היא נידה? אם כן, מדוע מותר לאדם לגעת באמא שלו? היא מן הסתם לא טורחת לעדכן אותו מתי היא נידה ומתי לא? ונגיד שמישהי תספר למישהו שהיא טהורה, כבר יהיה מותר להם לגעת זה בזו? וחוץ מזה, אם זאת הסיבה לאיסור הנגיעה, איך יש היתרים ללחוץ יד כאשר היא כבר מושטת וקיים חשש סביר שהאישה תיעלב? ואגב, מה דעת הרב על במקרים כאלו? 

יש כאן כמה הנחות לא מדויקות:

1. האיסור אינו נובע רק מאיסור נידה. הוא נובע מאיסור עריות, ואסור לבוא על פנויה גם אם היא לא נידה.
2. ההלכה התמודדה עם נגיעת בן באמו וכדו', וקבעה כי כיוון שלנגיעה זו אין שום משמעות מינית – הדבר מותר.
3. המתירים ללחוץ יד כדי למנוע הלבנת פנים עושים זאת משני נימוקים הלכתיים כבדי משקל: הטענה שלחיצת יד לשלום היא חסרת כל משמעות של עריות; הטענה כי גם אם היא אסורה – כמו באין ספור נושאים אחרים בהלכה, איסור הלבנת פנים חמור יותר מאיסור נגיעה. 

1. אני באמת מתחבר מאוד לאיסור הזה ברמה האישית והשכלית. אני מאוד מבין את ההגיון שבאיסור הזה, ואני חושב שהוא מציב גבולות בריאים וחשובים בקשר שבין גברים לנשים. עם זאת ואף בגלל זאת, אני פשוט לא מצליח להבין את ההגיון שבאיסור על אדם לגעת בדודות או אחייניות שלו, ויש מי שאמר לי כבר שגם באחיות שלו אסור לו. אם כל העניין הוא הצבת גבולות בריאים בין איש לאישה כאשר קיים סיכון הגיוני למתח מיני ביניהם, מה ההגיון בהטלת חשש לסיכון כזה בקשר שבין אח לאחותו, בין דודה לאחיין או בין אחיין לדוד? במשפחה מגובשת בה כולם מלוכדים אלה עם אלה והדודות/דודים מחליפים חיתולים, מקלחים ומשחקים עם האחיינים/ות שלהם – בשלב מסויים הקרבה ביניהם הופכת למסוכנת עד כדי כך? כשאח ואחות משחקים בילדותם כל הזמן ומשתובבים באין מפריע, כשהם גדלים כבר יתכן שקיים חשש לקשר שצריך לרסן אותו עד כדי כך? היו מי שאמרו לי שכבר קרו מקרים בעבר למרבה הצער של גילוי עריות בתוך המשפחה, מה שמעיד על הסיכון שעדיין קיים. ובכל זאת, עם כל הכבוד, גם קרו בעבר מקרים של אב ששוכב עם ביתו ואם ששוכבת עם בנה, וגם להבדיל יש (עד כמה שידוע לי) הרבה יותר מקרים של אנשים ששוכבים עם בעלי חיים, ועוד לא שמעתי על רב שהחליט בגלל זה להציב סייג ולאסור על בני אדם לגעת בחיות. וגם הרעיון של הצבת סייגים כדי שזה לא יתפתח לכיוונים שהם באמת בעייתיים – עד כמה אפשר ללכת עם החששות האלה? לא הגזמנו? 

אני מבין את שיקול הדעת שלך. יש בו היגיון.

ויש היגיון במתיחת הקו במקומות אחרים, חמורים יותר מאלה שאתה חושב או קלים יותר מאלה שאתה חושב. 

ברם, מי שהוסמך לקבוע את קו הגבול הוא חכמי ההלכה, והם קבעו את הקו המותר ואת הקו האסור.

1. השאלה מתרחבת גם לעניין יותר גדול; הקרבה הסובייקטיבית, לפחות כאשר היא יכולה להיתחם בתוך "קשרי משפחה" גם בלי הסובייקטיביות (משפחה לא ברמת קרבה הלכתית, אבל כזאת שברמה הסובייקטיבית ובימינו בהרבה מקומות נחשבת כחלק מהמשפחה, כמו דודים של ההורים) – מדוע היא לא מתירה מגע שכולל קרבה? אני יכול להעיד על עצמי שיש להורים שלי דודות שעם חלקן יש לי קשר שמרגיש ממש כמעט כמו קשר של סבתא ונכד, בוודאי לא פחות מקשר דודה ואחיין, ומדובר במצב שלא רק שאחת מהן בוודאי תיעלב, אלא שאני מרגיש שכאשר אני שם את הגבול הזה, אני פוגם בקשר שלי איתה. זה לא כמו קשר עם שכנה מהבית ממול, שאמורים להיות גבולות מאוד ברורים שמגבילים את הקשר שלי איתה בשלב מוקדם יחסית, אלא קרובת משפחה עם קשר משמעותי שכזה, שבוודאי אין בו אפילו טיפת חשש למיניות או לפריצת גבולות בעקבות חיבוקים או נשיקות על הלחי. בתחושה האישית שלי, ברור שאם יגידו שלאדם ולאמא שלו אסור לגעת זה בזו, בעיני תהיה כאן זילות של הקשר ביניהם ושל החשש מקשר מיני ברמה כזאת או אחרת – חשש לפריצת גבולות מתוך חיבוק בין אמא לבן היא בוודאי מונעת או מתוך הליכה עיוורת אחר חששות מוגזמים במקרה או טוב, או פחד אובססיבי ודי חולני מקשרים בריאים שיש בין בנים לבנות במסגרות המתאימות לכך, במקרה הפחות טוב. אותו עיקרון הוא שמקשה עלי את ההבנה גם בדוגמאות האחרות שהבאתי עד עכשיו, גם אם במידה מעט פחותה יותר. 

גם כאן, יש היגיון במה שאתה כותב.

אלא שההלכה אינה פועלת לפי מצבים סובייקטיביים, אלא קובעת קו גבול אובייקטיבי. היא לא תיכנס להגדרות המבחינות בין דודה שאתה כן אוהב לדודה שאתה מתעב, דודה צעירה או דודה מבוגרת, אלא תמתח קו גבול. זו דרכה של הלכה, שבלעדיו היא לא תהיה קיימת.

1. מה לגבי מישהי שעובדת כמטפלת במשפחה מאז שהילדים נולדו? עד כמה שידוע לי, יש בהחלט על מי לסמוך כדי להתיר נגיעה בין בן מאומץ למשפחתו, כולל חיבוקים ונשיקות. על סמך זה, האם ניתן לומר שאישה כזאת, שעבור הילדים היא מעבר לסתם בייביסיטר, אלא ממש כמו סבתא וחלק בלתי נפרד ממי שגידל אותם, היא כמו סבתא מאמצת, לצורך העניין? 

אני לא מכיר עמדה הלכתית כזו.

מאותה סיבה הכתובה לעיל.

אני מניח שאם אתה תצליח להמציא מכונה המודדת את משמעות הנגיעה, ואכן יהיה לך "עריומטר" שיכריע שבמטפלת זו כן ובמטפלת זו לא – ההלכה תאמץ אותו. אולם כל עוד מכשיר כזה לא קיים – ההלכה תפעל בדרכים של קביעת קו חד.

1. האם יש הבדל במתן תשובות בשאלות אלו בין הרמה הציבורית לבין הרמה האישית למישהו ספציפי? אשמח לקבל תשובה מפורטת במידה האפשר, כי הנושא מאוד מפריע לי. בהלכות שאינן שכליות, אני מסוגל להבין שיש דברים שצוויתי כי כך הקב"ה ציווה ואין לערער על כך, גם אם אני לא מסוגל להבין את ההגיון שבכך. אבל כשמדובר בהלכה שיש מאחוריה סברה והגיון והיא כל כך לוגית ומובנת, אני לא מסוגל להבין איך יכול להיות שהיא תתרחב למקומות שבהן היא פשוט "יורה לעצמה ברגל", ומפסידה את כל המטרה. אם אפשר גם לקבל הפניה למקורות הלכתיים לעיין בהם, שעליהם הרב מתבסס בתשובתו – אשמח מאוד. תודה רבה!

אין תחום בהלכה בו אנו פטורים מלדון במצבים ספציפיים, בהם יש מרכיבים מיוחדים. למשל – מטפלת בבית הגלגלים או משהו מעין זה. אולם הכניסה למדידת רגשות סובייקטיביים אינה דבר שההלכה מקבלת.

כל טוב ויישר כוח