הרב נריה זצ"ל היה מורה דרך בתחומים רבים ומגוונים: הוא היה אחד המקשרים בין משנתו של הרב קוק ובין הציונות הדתית, על אף המתח הגדול ששרר בקשרים אלה; הוא היה ממקימי המפעל המופלא של ישיבות בני עקיבא, שנבט בישיבת כפר הרא"ה כישיבה ללימודי קודש ועבודה בלבד, והתפתח לכל מה שאנחנו היום; הוא חיבר ספרים רבים שאיפשרו את המגע של רבים עם התורה הגואלת ועם גדולי ישראל אחרים; הוא השפיע השפעה ניכרת על תנועת בני עקיבא, ואף חיבר את ההמנון שלה, ועוד ועוד. קשה להאמין בכמה דברים היה מעורב ואיזו השפעה עמוקה הייתה לו על הציונות הדתית, ודרכה על מדינת ישראל כולה. דמותו צריכה לעורר השראה בכל צעיר שנושם את האמונה שיש בידו לשנות את העולם, לפעול בעולם התיקון, ולממש את האמונות הרבות שאנו חיים בתוכן. זכות גדולה היא אפוא לעצב את דרכה של התנועה גם לאור משנתו ודמותו של הרב נריה זצ״ל.
ולכל מעשיו אלה ישנו היבט נוסף, והוא מעמיק לא רק בתחומים בהם פעל, אלא בדרך שהוא הצליח בה, שיש בה כדי להוות נר לרבים, ובעיקר למנהיגי התנועה – הזוטרים והראשיים – לכל מדריך ומדריכה, מרכזת ומרכז, ראש תחום ומזכ״ל, אני מבקש להתמקד דווקא בדרך בה הוא הצליח לחולל את כל אלה, בשל העובדה שאפשר שהיא תפתח בפנינו שערים רבים.
בשתי דרכים אפשר שיחולל אדם תנועת שינוי: אפשר שיעשה זאת בעמידה על הר גבוה, בקריאת "אחרי", בתביעות המוצגות בפני אחרים לאחר שהוא מימש אותו. בשפה אידיאולוגית ומחייבת, בהתעלמות מקשיים ומצוקות של הנתבעים לקום וללכת, ובקריאה גדולה המרחפת מעל בני האדם ומשכנעת אוצם להצטרף. יש עוצמה גדולה בדרך זו, והיא מציגה את האידיאל הגדול במלואו, ואינה מתפשרת עם קטנות בני האדם, ועם שאלת ההזדהות שלהם, אלא תובעת לעשות את הדברים בשל האמת העצמית הטמונה בהם.
ויש מנהיגים שנוגעים באנשים, נוגעים בלבם, במהותם הפנימית, ברגשותיהם, בתשוקותיהם, ומעוררים את כל אלה לכונן דרך חיים תוססת. דרך זו מתאפיינת בשפה אחרת, שניתן לכנות אותה בשם שפת החסד או שפת החסידות. שני עיקרים מהווים את שורשיה של דרך זו, ובשניהם פסע הרב נריה זצ״ל, וסלל נתיבים רבים לליבות בני האדם. העיקר הראשון הוא דווקא תשומת לב לאנשים הפרטיים, לעולמם, למצוקותיהם, לשמחותיהם, לייחודם ולעדינותם. גם כשהנהיג תנועות רבות היקף, כאמור לעיל, הוא עשה זאת מתוך היכרות עמוקה עם תלמידיו וחניכיו, מתוך רגישות גדולה אליהם, ומתוך ניסיון מתמיד של להדיר ולא להרחיק, לא לדרוס לא להתעלם. הוא אהב אותם לא פחות מאשר אהב את המסרים שהוא מוסר, וביקש את טובתם ולא רק את טובת האידיאל הגדול. בדרכו זו הוא מהווה מורה דרך לכל מדריך ולכל העוסק בחינוך – הרגישות לכל אחד ואחד, תשומת הלב לחיים האישיים של תלמידיו וחניכיו, התחשבות ביכולת ובנסיבות – כל אלה מלמדים אותנו כי דבקות באידיאלים גדולים אינה מחייבת את מחיקת היחיד, ולא זו בלבד אלא שפעמים רבות הדרך הטובה ביותר לעורר את הבריות ללכת בדרך מסוימת מתחילה דווקא ביכולת להלוך ברוחו של כל אחד ואחד.
מעבר לרגישות המיוחדת הזו, הרב נריה היה חלק מתנועה רחבה יותר של שפת החסידות. באומרי ״שפת החסידות״ איני מתכוון לדון בשאלה האם היה שייך לחצר חסידית כלשהי, או לכל מוסדיות מסגרתית, אלא לאופי השפה המיוחד של החסידות. אופי שפה זו משמעותו דיבור גם בשפה רגשית, החשבה מרובה של הניגון וההתעלות הפנימית, חיפוש דביקות נשמתית, הערת התשוקות הפנימיות וכדו׳. זו שפה שאנחנו לעתים מתביישים לדבר בה כחלק מהרצון להתקשח ולנהל, ולעתים אנו אף סוברים שיש בה בעיה מהותית יותר, שכן לא תמיד היא אנליטית או אידיאולוגית. ואף על פי כן – היא נוגעת במקומות האחרים שבנשמתו של אדם, מציתה את הגחלת הפנימית שיש בו, ומלהיבה אותו (על האורות והצללים של התלהבות יוקדת). גם בכך מהווה הרב נריה זצ״ל מורה דרך לרבים, וניתן ללמוד ממנו דברים הרבה על הדרכים הראויות: מקומם של הניגון והשירה, הריקוד וההתעוררות, הדיבור בשפת החבורה על נושאים נוגעים בנפש ולא רק על עניינים אידיאולוגיים, העיסוק בתהליכים פנימיים המתרחשים בתוכנו כמבוא ליכולת לעסוק בנושאים שהם מחוץ לנו, ובעיקר – ההבנה כי עיקר העיקרים תלוי בתנועת הנפש ובתשוקה הפנימית.
ובשעה שנאמץ בין השאר את מה שלמדנו מהרב נריה על הדרכים האלה – אפשר שנניע את עצמנו ואת חניכנו למקומות אמיתיים יותר ומיושרים יותר, נוגעים יותר ואותנטיים יותר, והחיבור העמוק שבינינו ילך ויגבר לאור התורה הגדולה שאנו נעים לקראתה.