יובל שרלו
היחס הראוי של מדינת ישראל לזרמים הלא-אורתודוכסיים
סוגיית "היחס הראוי של מדינת ישראל לזרמים הלא-אורתודוכסיים" מחייבת אנציקלופדיה ולא מאמר קצר מסוג זה. זאת בשל העובדה שיש צורך בפרק ארוך מאוד של הגדרות: מהי אורתודוכסיה, וכיצד ניתן לשרטט את עקרונותיה ואת עמדותיה, בעיקר לאור השינויים הגדולים שהיא עצמה עוברת, והקשת הרחבה של תת-תנועות המגדירות עצמן כ"אורתודוכסיות", על אף שביניהן הבדלים רבי משמעות; לאחר הגדרת האורתודוכסיה יש צורך להגדיר אילו תנאים נדרשים כדי שתנועה אחרת תוגדר כ"לא אורתודוכסית", ומתי היא יוצאת לגמרי ממפת התנועות הרלוונטית לדיון, כמו גם צורך להתייחס באופן שונה לקבוצות "לא אורתודוכסיות" כגון הקונסרבטיבים או בשמם "התנועה המסורתית"; הרפורמים, או בשמם "היהדות המתקדמת"; הרה-קונסטרוקציה, ובעיקר – כל הפרטים ה'לא משויכים' לאף קבוצה, ואף על פי כן הם יהודים לפי ההגדרות השונות. חלק בלתי נפרד מסוגיה זו הוא ה"יהודים הישראליים החילוניים" במובן הסוציולוגי, שהם בעלי משקל גדול בדיון זה. לאחר שהגדרנו את הקבוצות השונות יש צורך לפנות למרכיב האחר במשוואה, והוא הניסיון להגדיר "יחס" של מדינה, ומה בכלל תפקידה של מדינה בהתייחסות לזרמים השונים. זוהי שאלה רחבת היקף, הנוגעת לסוגיות מדינת הלאום, זכויות האדם, עקרונות הדמוקרטיה ועוד. רק לאחר מכן ניתן להביע עמדה כלשהי כמענה לשאלה מהו אותו יחס "ראוי" של המדינה, ולטעון טענה בדבר הדרך שמדינת ישראל חייבת להתייחס לסוגיה זו, שגם היא מטבע הדברים תהיה מורכבת מהיבטים שונים. דומה שהקורא הנאמן ישתכנע שאכן יש צורך בהיקף עצום של דיון, שגם בו ניתן יהיה לערער כמעט על כל משפט שכתוב בו.
כדי לעסוק בסוגיה זו במסגרת מסה קצרה מתחייבת אפוא הסכמה של הכותב והקוראים גם יחד לסגנון "עגול", לאמור: לאמץ התייחסות לא-דקדקנית, שעוסקת בטיעונים עקרוניים ובתנועה הבסיסית שהם יוצרים, ומתוכם להבין את עיקרי התפישה והגישה. אעשה אפוא כמיטב יכולתי להציג את עמדתי בדרך זו, ואבקש מהקורא הנאמן לקרוא את הדברים לא כערך אנציקלופדי אלא כהבעת עמדה עקרונית. סגנון זה, כמובן, אינו מונע לחלוק על כל הכתוב בדברים, אולם כל זאת לאחר קריאתם במסגרת הבעת עמדה במגבלות שהוצגו לעיל, ולא כמאמר משפטי מחקרי. אני מציג במסה זו את עמדתי, והקביעות הנאמרות בו הן סובייקטיביות.
ב
אתחיל במדינת ישראל: היסוד המכונן של מדינת ישראל הוא היותה מדינה יהודית. באומרי זאת איני בא לשלול חס ושלום את המרכיב השני המקובל מאוד בשיח הציבורי, ושנכנס בצורות שונות גם לחקיקה וגם לפסקי הדין, והוא היסוד הדמוקרטי של הגדרתה. כוונתי הוא להדגיש את אחד המרכיבים העיקריים של מדינת ישראל. משפט זה טוען אפוא שתי טענות. ראשית, למדינה יש יסוד מכונן. היסוד המכונן הוא התשתית הבסיסית, שמכוחה פועלת כיום הכנסת גם כ"אסיפה מכוננת". היסוד המכונן אינו נמצא במסגרת המערכת הפוליטית הרגילה, לא רק במישור המשפטי, אלא גם במישורים רחבים יותר כמו עקרונות הדמוקרטיים. מעצם הגדרת היסוד המכונן הזה יש בו פגיעה מסוימת (ולהלן אטען שהיא צריכה מינימאלית ככל האפשר) במרכיבים האחרים של המשוואה ושל ההגדרה. באופן מהותי, לא ניתן לקיים מדינת שיש לה זהות מכוננת בלי לפגוע בערכים הדמוקרטיים בעיצובם הליברלי[1]. הדוגמה המובהקת ביותר היא חוק השבות, שהוא חוק בלתי שוויוני, ולא היה עומד בקריטריונים דמוקרטיים ליברליים, על אף כל הפלפולים שנאמרו כדי לטעון שחוק כן עומד בקריטריונים אלה, אך הדבר נכון לא רק לגבי חוק זה, אלא גם לגבי מערכות שונות של חוקים העוסקים בהבחנה בין "אזרחים" ובין "זרים" (כאשר יהודים הופכים לזכאים לאזרחות באופן אוטומטי, מיד בהגיעם למדינת ישראל), כולל כאלה שנוגעים בדיני נפשות. דוגמה לדבר מתחום עיסוקי, היא הסוגיה בתחום השתלות האברים שנסתרת פעמים רבות מעיני הציבור, והיא מי זכאי לקבל אברי מת כדי להציל את חייו (אזרחים קודמים לזרים), כלומר: היחס למי שהוא חלק מהקבוצה המכוננת שונה מאשר כל אדם אחר הנלחם על חייו.
אין מדובר רק בשאלות הנוגעות לזכויות פרט, אלא וביותר לסוגיות הנוגעות לזכויות חברתיות וקל וחומר לאומיות. מדינה רשאית להגדיר גם את המבוא לחוקה שלה, ואת היותה מדינה בעל אופי מסוים, שיש לו השלכות שונות כתוצאה מכך. ההשלכות נוגעות הן לאופי הלאומי של המדינה, הן לפרהסיה, ומחלחלות בפועל גם לזכויות חברתיות שונות.
הטענה השניה היא שהיסוד המכונן של מדינת ישראל הוא "מדינה יהודית". קשה מאוד להגדיר מה אמור להיות "יהודי" במדינה, ועל כך מתנהל מאבק תרבותי ופוליטי מתמיד, אולם בניסוח זה מודגש כי המדינה אינה רק "מדינת היהודים", אלא שהיא גם "יהודית". אופייה של המדינה אינו רק סך כל העמדות הקיימות בעם היהודי, וזאת גם בשל העובדה שכאמור – כינונה של המדינה הוא כמדינה יהודית ולא כמדינת היהודים, וגם בשל העובדה שמדובר במעגל סגור, שכן חלק בלתי נפרד מהמחלוקת העמוקה בין העמדות השונות בעולם היהודי היא "מיהו יהודי", ואם כן לא ניתן לקבוע מיהם היהודים שיקבעו מה עמדת היהודים ביחס לאופייה של המדינה.
ברם, כדי לכונן מדינה יהודית יש צורך להגדיר שני תחומים. ראשון בהם הוא השאלה באילו תחומים המדינה תהיה מדינה "יהודית": האם משמעות הביטוי הוא שהמדינה תפעל במסגרת חוקיה לכפיית היחידים בה לקיים את כל מצוות התורה (למשל: חוק המחייב את כל הגברים ללבוש ציצית) ? האם משמעות הביטוי היא קיצונית לצד השני, ומשמעות הביטוי תהיה בחירת כמה סמלים (השפה העברית, הלוח העברי) ובזה תבוא לידי ביטוי "יהדותה של המדינה" ? או האם נקודה מסוימת על הרצף תהיה המקום שבו תתמקם המדינה היהודית, ומה תהיה נקודה זו. לצורך מסה זאת אני מקבל את המציאות הנתונה – ישנו תחום ענק של יהדות שאינו נמצא כלל בדיון, ואין ציפייה מהמדינה לאכוף את ההלכה כיום על אזרחיה; ישנו תחום קטן מוסכם של סמנים יהודיים, המקובלים על רוב היהודים אזרחי מדינת ישראל; ישנו מרווח בין שני התחומים האלה עליהם מתקיים הדיון התרבותי והפוליטי המתמיד: המעמד האישי, ובעיקר גיור ונישואין; כשרות ממלכתית; ימי המנוחה; סוגיית הכותל המערבי; ועוד חוקים 'קטנים' כמו איסור הצגת חמץ וכדו'.
מעצם העובדה שאני עוסק בתמונת המצב כפי שהיא קיימת היום אני מבטא את זמניות הסוגיות המעשיות במסה זו, אם כי העקרונות הם ארוכי-טווח. התפתחויות שונות עלולות להביא לידי כך שהיא תהיה שונה מבחינה מעשית תוך טווח זמן לא ארוך. עליית הכוח היחסי ומשקלה של היהדות האורתודוכסית, בעיקר בשל הריבוי הטבעי, גם לאחר ניכוי תופעת הדתלש"ים לסוגיהם השונים, תחייב אותה להכריע הכרעות בעלות משקל משמעותי עצום בתפישתה הדתית, לאמור: כאשר יעמוד הכוח הפוליטי להרחיב את תחום עיסוקה של המדינה באופי ה"יהודי" שלה – כמה רחוק אמורה המדינה ללכת מנקודת מבט דתית: האם תיאסר תחבורה פרטית בשבת ? האם ייאסר יבוא בגדי שעטנז ? האם יושב האיסור על יחסים הומוסקסואלים לספר החוקים ? וכדו'. ככל הידוע לי, עוד לא נכתב ולו מאמר אחד המנסה לשרטט את שאלות התורה והמדינה במציאות בה ישנו רוב 'דתי', היכול להעביר כל חקיקה. זה אינו התהליך העתידי היחיד האפשרי, ולא זו בלבד שהיהדות הדתית והחרדית אינה הקבוצה היחידה שיש לדון בה, אלא שגם בה ישנם תהליכים מרתקים לכיוונים שונים, כגון אימוץ עקרונות דמוקרטיים במובן הדתי העמוק של המילה; שינויים פנים-אורתודוכסיים וכדו', בד בבד, אפשר שההתעוררות הקטנה יחסית של זהות 'יהדות חילונית' תהפוך לתנועה גדולה, שלא תסכים עוד להסכם הפוליטי הבלתי כתוב בין המפלגות ה'חילוניות' ובין ה'חרדיות' (אנחנו נתמוך ברוב מוחלט של דרישות החקיקה שלכם, וכמעט בכל תביעות התקציב, ותמורת זאת אתם תתמכו בקואליציה), וגם לכך תהיה השפעה גדולה.
התחום השני, שאינו מנותק מהראשון, הוא מי יהיה הפרשן המוסמך, ומי יבטא את עמדת ה"יהדות" באותם תחומים שבהם המדינה תתערב. שאלה זו נפתחת בסוגיית המבנה: האם על המדינה לאמץ את אחת הפרשנויות של אחת התנועות, או שמא תפקידה הוא להביא לידי ביטוי את כל הזרמים הרעיוניים העוסקים בעיצוב החיים היהודיים. במרחב הציבורי לא מתקיים דיון של ממש בשאלה התיאורטית: בהנחה שהמדינה מאמצת רק אחת מהפרשנויות – האם תהיה זו הפרשנות האורתודוכסית או של זרם אחר. בלי לטעון עדיין שום טענה ערכית אלא רק להביט על המציאות הקיימת היום במדינת ישראל, ניתן לקבוע בוודאות שדיון כזה כלל לא מתנהל, ובפועל (אם כי לא ברמה התיאורטית) תהיה זו הפרשנות ההלכתית האורתודוכסית שתהיה הפרשנית הרשמית. חשוב להדגיש כי המדינה תיאלץ עדיין להכריע בתוך הפרשנויות האורתודוכסיות, שכן בנושאים מהותיים לשאלת הזהות קיימת מחלוקת פנים הלכתית (לדוגמה: פולמוס הגיור הנוכחי), אך מרחב הדיון יהיה המרחב האורתודוכסי. כמו כן חשוב להדגיש כי המדינה לא הסמיכה, בחוק הרבנות הראשית, את הרבנות הראשית לישראל להיות הפרשנית המוסמכת של המדינה. המעיין בחוק זה יראה כי המדינה לא קבעה שהרבנות הראשית היא פוסקת ההלכה של המדינה, ולא זו בלבד, אלא אפילו לא הסמיכה את הרבנות הראשית להיות פוסקת ההלכה, אלא רק מתירה לה לפסוק לאלה שהחליטו לשאול אותה מהי עמדת ההלכה. מעצם היותה של בחירתה של הרבנות הראשית בחירה פוליטית מובהקת – טבעי הדבר שהמדינה לא תעניק לה סמכויות אלה.
ג
כיוון שהתבקשתי לא רק לנתח את הסוגיות, אלא גם להציע בפני הציבור את עמדתי בסוגיות אלה, אציב את עיקרי הדברים: אני רואה את מדינת ישראל כמדינה יהודית, ומכאן שני סובר שעל המדינה מוטל גם תפקיד הזהות הציבורית שלה עצמה כמדינה יהודית. עמדה זו אמורה הייתה לכאורה להוביל לחזון של מדינה תיאוקרטית, בו המדינה מופקדת על שמירת ההלכה – בין הלכות ציבור, וניהול דרכה לאור ההלכה, ובין בחדירה לנורמות החברתיות, ואפילו האישיות, כחלק מהיותה של המדינה מדינה יהודית.
ברם, על כף המאזניים השניה נמצאים שלושה יסודות שממתנים מאוד מאוד את התערבותה של המדינה בעיצוב החיים. ראשון בהם נובע מעמדה דתית, בדבר מיעוט המשמעות של מעשה דתי שנעשה כתוצאה מכפייה שלטונית. אחד היסודות העמוקים ביותר של הדת הוא העובדה שאין מדובר רק בריטואל מעשי, אלא גם בשאלה מניין הוא יונק, ומיהו מקור הסמכות של פעולה זו. עיקרון זה הוא העומד בראש עשרת הדיברות, שהפסוק הראשון אינו מורה על פעולה מסוימת (ואכן, אין בו פועל כלשהו), אלא על הצבת מקור הסמכות: "אנכי ד' א-לוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". אמנם, התורה מלאה פסוקי כפייה לקיום מצוות – בין על ידי בית הדין, ובין על ידי ענישה א-לוהית על אי-קיום מצוות, ועל כן מתחייב בירור תיאולוגי רחב יותר לגבי מעמדה של הכפייה בחיים הדתיים (דבר שהוא מחוץ לגבול מאמר זה), ואף על פי כן יהיה נכון לטעון כי לקיום מצוות מכוחה של מדינה 'חילונית' הוא בעל ערך דתי נמוך מאוד.
כאשר מצווה או התנהגות כלשהי מתרחשת, אך אינה נובעת מהאמונה במקור הסמכות – לא זו בלבד שהיא חסרת משמעות, אלא שלעתים היא אף מעשה איסור. סוגיה זו עלתה בדברי ראשונים רבים, ואחד הניסוחים המשמעותיים שלה נמצא בדברי הרמב"ם, בהקדמה לפירוש המשנה, שם הוא פוסק שקיום מצוות מלא הנובע מכוח ציווי שאינו א-לוהים אלא אליל אחר – הוא עבודה זרה. אמנם, יש הבדל בין היות מקור הסמכות אל מתחרה, ובין מקור הסמכות של המדינה, ועל כן איני סובר שהמעשה הלאומי, ואולי אף הפרטי, הנובע מחוקי המדינה, הוא חסר ערך לחלוטין, ועל כן נקטתי במינוח "מיעוט המשמעות", אולם העיקרון הוא עיקרון דומה. פעמים שאני מבטא עמדה זו בניסוח 'ברכה' של אדם המקיים מצווה מכוח חוקי הכנסת: "ברוכים אתם יו"ר הכנסת והנשיא אשר חתמתם על הצעת החוק ופרסמתם אותו ברשמות, וציוותם אותנו ל…".
מעבר לכך, הניסיון גם מלמד כי מאז המהפכה הפרוטסטנטית, דרך המהפכה הצרפתית, ועם משקלה הגדול של הרוח הפוסט-מודרנית – כפיית המדינה יוצרת הן סביבה מעוצבת של זהות, אך לא פחות מכך גם תופעת "בומרנג", ההופכת לעוינות, כעס ומרד. אלה נובעים מניסיון להכריח את היחיד לנהוג שלא על פי בחירתו החופשית. אדגיש שאיני מסכים עם הטיעון שכל הכרעה של המדינה ביחס לפרט יוצרת תנועת נגד. להפך, כל עוד הכרעת המדינה נמצאים בגבולות הסביר, ובתוך גבולות הגיזרה של ההסכמה הרחבה – הם מהווים מעצב תרבותי חיוני. ברם, כאשר מדובר בחריגה מגבולות מה שמקובל על הציבור כדבר סביר, נוצרות תנועות נגד, או לפחות התנכרות. כך, לדוגמה, על אף הוויכוח העובדתי כמה מאזרחי בוחרים שלא להינשא דרך הרבנות – דומה שמספרם גדול מאוד, והבחירה באלטרנטיבות שונות הולכת וגוברת, גם בציבור הדתי, מסיבות מגוונות. אדגיש שוב כי אף לא אחד יכול לצפות מה יתחולל בתחום זה אם יוחלט להפקיע מידי הרבנות את האחריות לתחום מקודש זה, וההשערות הן לכיוונים שונים, אך לצורך מאמר זה די אם אציין שחלק מהתופעה הוא תוצאה של אותו "בומרנג" הנובע מהחוק המסמיך את הרבנות לנהל את חיי הנישואין בישראל.
הסיבה השניה הממתנת מאוד היא הניסיון האנושי. אין צורך להכביר מילים בתיאור מה שאנו יכולים ללמוד מההיסטוריה על המשמעות הנוראה שצומחת מהענקת כוח דתי לשלטון. הענקה זו מדרדרת את השלטון לעריצות, ובד בבד חוסמת את הדת מפני עולם הרוח הרחב, ומהתועלת העצומה הצומחת מתרבות המחלוקת. אינני רוצה להעניק כוחות אופל לשלטון המדיני. אני גם מכיר היטב את האימה הקיימת מהענקת כוחות מדיניים וכפייתיים לשלטון הדתי, ואת העריצות שעלולה לצמוח מכך.
הסיבה השלישית נובעת מעולם ההגינות האתית. במקומות רבים מצאנו ניסיונות להעמיד את כל התורה על רגל אחת. בין הידועים ביותר נמצאים דבריו של רבי עקיבא – "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", ודברי הלל הזקן לגוי שביקש ללמוד את כל התורה כולה – "מה שעליך שנוא אל תעשה לחברך". כמי שאינו מעונין שיכפו עליו את העולם הדתי והאמוני של אחרים, אני חייב מבחינה מוסרית להימנע מלעשות זאת לאחרים. כדי להסיר ספק אדגיש שוב כי גם יסוד זה, ככל העקרונות הקיימים בעולם, אינו יסוד מוחלט, והוא נמצא כאמור בעימות עם החשיבות העליונה של קיום ציבוריות יהודית במדינת היהודים. על כן, אני רואה גם בעיקרון זה עיקרון "ממתן מאוד", אך לא הכרעה כי אין מקום לקביעת זהות ציבורית, שיש בה גם ממד מצומצם של כפייה.
משום כך, יש צורך לאפיין את ההגדרה המצומצמת ביותר האפשרית של המדינה היהודית, שמחד גיסא תהיה לה משמעות ועדות על הזהות, ומאידך גיסא תכפה כמה שפחות. בישראל מכונה הגדרה זו כ"סטטוס קוו", שהוא ניסוח גרוע למציאות שכבר לא בדיוק קיימת, אך מאפיין את תנועת המינימום הזו. מדובר בשילוב של ערכים מוסכמים (השפה העברית, הלוח העברי, ציון החגים במערכת החינוך וכדו'), בעניינים הנתונים במחלוקת גדולה (גיור, המעמד האישי וכדו'), ובנושאים שנמצאים בתווך, בהם יש הסכמה רחבה על העיקרון, אולם מחלוקת על היישום, כגון (לאחרונה) בנושא הכשרות. אני מבקש לציין כי כואב לי מאוד שמאפיינים בסיסיים של היהדות בתחום "בין אדם לחברו" והאתיקה אינם נמצאים בדיון העוסק בזהותה היהודית של מדינת ישראל, כגון העצמת איסור לשון הרע והלבנת פנים מול עקרונות חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, ואני רואה חשיבות מרובה להכניס גם את היסודות האלה לדיון[2].
ד
הצדקת עיצוב זהותה של המדינה כמדינה יהודית פותחת את הצורך להגדיר מיהו הפרשן של היהדות. תרבות המחלוקת ביהדות בכללה, כמו גם המציאות הסוציולוגית של תנועות "יהדות" שונות, יכולה להוביל לאחד משני כיוונים. כיוון אחד, אליו חותרות התנועות הלא-אורתודוכסיות, הוא קיומו של פלורליזם יהודי, ופתיחת עיצוב הזהות לכל תנועה המגדירה את עצמה כתנועה יהודית. הבעיה העיקרית בעמדה זו היא העובדה שבסופו של דבר היא מעצבת את מדינת ישראל כמדינה ליברלית מערבית, עם 'נגיעות' יהודיות, אך לא כמדינה בעלת זהות יהודית. הדבר נובע מהעובדה שרוב מוחלט של התנועות הלא-אורתודוכסיות סוברות כי במקום בו יש התנגשות בין היהדות המסורתית ובין הערכים המקובלים בעולם המערבי – צריכה הראשונה להידחות מפני השנייה. תוצאת עמדה זו היא אימוץ חלקי של מרכיבים מועטים מאוד של זהות: השפה העברית כשפת המדינה, אך חתירה לשוויון של השפה הערבית; הלוח העברי, כל עוד הוא לא מתנגש בתפישות מערביות (תחילת שנת הלימודים; יום הזיכרון המעשי לרצח רבין) וכדו'. זו אינה זהות.
הבעיה אינה נובעת רק מעצם העובדה שמדובר במרכיבים מצומצמים מאוד, שלא ניתן לדבר עליהם כמעצבי זהות. הבעיה היותר מהותית היא כפיפות הזהות היהודית ל"מפקח העל" של התרבות הליברלית המערבית. בכך מופקעת המשמעות המהותית של זהותה היהודית של המדינה, כפי שהצגתי אותה לעיל. בשל כך, איני רואה טעם של ממש במאבק על מדינה יהודית, כאשר הפרשנות ניתנת לעמדות שביסודן לא תממשנה את הרעיון הזה. זהו הנימוק העקרוני, אך לכך אוסיף סדרה גדולה של נימוקים בהמשך.
האפשרות השניה, שאני תומך בה (במגבלות, כפי שיבואר להלן) היא שהמדינה תאמץ מבין האפשרויות השונות פרשנות יהודית המאפיינת אותה. משום כך, מכל כיוון אפשרי, ומכל נקודת מבחן, אימוץ פרשנות אחת מוביל בהכרח לאימוץ הפרשנות האורתודוכסית, וזאת לאור סידרה ארוכה של נימוקים: מהעובדה שזו הזהות היהודית המצטיירת בעיני רוב מוחלט של אזרחי המדינה, בנוסח "בית הכנסת שאיני נכנס אליו הוא בית כנסת אורתודוכסי"; העובדה שזו הפרשנות ההיסטורית וארוכת הימים של המדינה; העובדה שרוב מוחלט של המחויבים ליהדותם, והמשקיעים את חזון חייהם בכך, הם אורתודוכסיים; מהעובדה שהתנועות הלא-אורתודוכסיות אינן מצליחות ליטול אחריות על המשך החיים היהודיים אפילו של ילדיהם ונכדיהם; מהעובדה שבמפגש שבין הליברליות המערבית ובין הזהות היהודית מתאפיינת האורתודוכסיה באי-כניעה אוטומטית לערכים המערביים (חשוב להדגיש כי למעשה נוצר דיאלוג בין שני העולמות, וגם אין לדבר על דחייה אוטומטית), ועוד ועוד נימוקים. כל אלה הופכים להיות גם נימוקים נגטיביים – מדוע להישמר מהענקת זכות הפרשנות הזהותית לתנועות הלא-אורתודוכסיות. .
ה
ניתן אפוא לכאורה להגיע למסקנה המוחלטת כי על מדינת ישראל לאמץ את הפרשנות האורתודוכסית להיקפים המינימליסטיים (בשל הנימוקים שהובאו לעיל) של הגדרת זהותה היהודית, וזו אכן עמדת המפלגות החרדיות והדתיות. ברם, גם המסקנה הזו בעייתית מאוד כשהיא ניצבת לבדה, וכתפישה מוחלטת. הסיבה לכך נובעת בין מהעובדה שעמדת המפלגות החרדיות, ובשעת כתיבת המאמר זה כנראה שמסיבות שונות גם המפלגה המגדירה עצמה כמייצגת הציונות הדתית מאמצת אותה, אינן סוברות שהזהות המעוצבת על ידי המדינה צריכה להיות מינימליסטית, ובכך פוגעות ביסודות שהוצגו לעיל. ובין מפני שלושה היבטים נוספים שיש להתייחס אליהם.
ראשון בהם הוא המחלוקת הגדולה, בתוך העולם האורתודוכסי, מהי ה"אורתודוכסיה", וכיצד זהותה של המדינה צריכה להביע אותה. מחלוקת זו משתרעת על פני היבטים רבים, שחלקם משמעותיים מאוד: מקומן של נשים בהנהגה הדתית (לאחרונה, האם תיתכן מנכלי"ת לבתי הדין הרבניים); גיור (לאחרונה: סוגיית גיור קטינים, גיור שלא על פי הרבנות הראשית); כשרות (לאחרונה: שיטת הכשרות הממלכתית בכללה); רחבת הכותל; שחרור בחורי ישיבה משרות צבאי; מעמד אישי (לאחרונה: פתרונות שונים ומתחדשים להתמודדות עם מסורבות ומסורבי הגט); ואפילו נושאים הקשורים בדיני נפשות של ממש, כגון החוק לקביעת המוות המוחי וסוגיית תרומת האברים בישראל, ועוד ועוד. מעבר לכך, גם בשאלת היחס לתנועות לא-אורתודוכסיות ישנה מחלוקת עמוקה, בין של סגנון, ובין של מהות (לאחרונה: רחבת הכותל). מחלוקות אלה גם יוצרות תנועות סוציולוגיות רבות בתוך האורתודוכסיה, הפועלות כיום לשני כיוונים מנוגדים: התנועה המתמדת לכיוון ההחמרה וההקצנה שמאפיינים תנועות דתיות הנמצאות בעימות עם הסובב אותן, ותנועה לכיוון ההפוך שקיימת הן בציונות הדתית (אימוץ תפישות קונסרבטיביות על ידי חלקים ממנה) והן בעולם החרדי (שחלקים ממנו הופכים לציונות הדתית הקלאסית, עם ערך מוסף של העולם החרדי). מהו אפוא האופי האורתודוכסי של המדינה במציאות זו ?
למעלה מכך, ככל שהזהות היהודית של המדינה תיעשה בכלי השלטון והמשפט – הפרשנים המובהקים של זהות זו יהיו גם אלה שאינם אורתודוכסיים, כגון שופטים. ואכן, חלק גדול של הפרשנות נעשה על ידי מי שהאורתודוכסיה אינה מכירה בו כפרשן המוסמך, ולמעשה מדובר באירוניה פרדוכסלית. דוגמה לדבר היא פסיקות רבות של בתי המשפט היונקות דווקא מה"יהדות", ומשתמשות ברטוריקה יהודית עמוקה, אם כי לא אורתודוכסית. כדאי לראות, לדוגמה, את סדרת הפסיקות של בתי המשפט בנושא שימוש בזרעו של מת לצרכי הפריה, שהשופטים כולם ינקו מה"יהדות" (כגון האתוס של ייבום; מצוות פריה ורביה וכדו'), אך בפרשנות רחוקה מאוד מהדיון ההלכתי המקובל. זהו אחד הפרדוכסים הגדולים: ככל שהעמדה האורתודוכסית הופכת להיות משמעותית יותר – כן רבים אלה המשפיעים על פרשנותה נגד עמדתה.
שני בהם הוא הסתירה הקיימת בין ראיית מדינת ישראל כמדינה יהודית, שאחת המשמעויות של מדינה זו היא היותה מדינה לכל היהודים בעולם, ובין העובדה שרוב מוחלט של היהודים בעולם אינם אורתודוכסיים. דברי יוסף הצדיק "את אחי אנכי מבקש" הם חלק בלתי נפרד מאמונתי העמוקה. איני יכול להבין את העמדה הרואה חשיבות בכל רגב בארץ ישראל ובכל אות בתורה, אך לא בכל יהודי שנמצא בעולם. עמדתי נובעת מתפישה דתית עמוקה, של היות עם ישראל עם אחד, ושל הברית הלאומית שנכרתה בין הקב"ה ובין כלל הלאום. בשל כך, עיקר הזהות הדתית הוא כלל ישראל. ברם, גם כאשר מתבוננים בה מנקודת מבטה של מדינת ישראל – מדובר בצורך קיומי של המדינה, ובחובה להיות מחוברת וקשורה לכלל היהודים בעולם. זו תנועה חיונית לשני הצדדים: גם כחלק מהותי ממהותה של המדינה ואחריותה לעם היהודי כולו, וגם כצורך בתמיכת יהדות העולם בה, בעיקר בקהילה היהודית הגדולה ביותר בעולם – יהדות ארצות הברית. חשוב לי להדגיש כי לזהותה של מדינת ישראל יש משמעות גדולה על כל הקבוצות היהודיות, כולל זו הבעייתית ביותר מבחינת זהותה העצמית – קהילת הלא-משויכים (Not affiliated). לצערי, חלק מחבריי רואים בשמחה את העובדה את העובדה שבמאבק על מתווה הכותל (לדוגמה) אין משמעות מעשית ל"רחבה השלישית", כי רוב מוחלט של יהודי העולם כלל אינו מתעניין בכך, ומשתמשים בזה כטיעון מנצח. אני רואה עובדה זו בשברון לבב, לא בגלל רצוני ברחבה שלישית, אלא בשל העובדה שאכן רוב מוחלט של יהודי העולם כלל אינו מתעניין בכך.
שלישי בהם הוא ההגינות הפשוטה. יש במדינת ישראל זרמים נוספים, שאף אם מוכרע שזהותה של המדינה היא זהות אורתודוכסית – אין זה הוגן כי זרמים אלה לא יתוקצבו לאור משקלם היחסי. מדינת ישראל אינה שייכת רק לרוב ולמעצבי הזהות, וגם לזרמים שאינם מוכרים יש זכויות המגיעות להם.
כל אלה מובילים לניסוח עמדה למתינות בדבר עיצוב זהותה היהודית של מדינת ישראל בדרכה של האורתודוכסיה, לאמור: אמונתי כי על המדינה להיות מעוצבת על ידי הפרשנות ההלכתית האורתודוכסית אינה מתעלמת מחובתה לעשות זאת בדרך עדינה ורגישה, שאינה עוצמת עיניים מקיומם של זרמים לא-אורתודוכסיים ומחובתה להתייחס גם אליהם.
ו
איני יכול לסיים מאמר זה בלי להזכיר לנו, בהקשר זה של המילה "לנו": האורתודוכסים, מחיר נוסף של ההכרעה כי המדינה היהודית תעצב את זהותה היהודית כ"אורתודוכסית". השימוש בכלי המדינה מביא לכך כי עיקר המאבק הרוחני מתחולל בחוקי המדינה ובהכרעות בית המשפט העליון, והמאמצים העיקריים של העולם הדתי מכוונים לשם. בלי לערער על החשיבות המסוימת שיש לכך – הדת משלמת מחיר יקר בכך שאין היא מבקשת לחולל מהפכה רוחנית בכלים נוספים, שהם עיקר החיים הדתיים.
עיקר החיים הדתיים הוא קידוש שם שמיים; עיקר החיים הדתיים הוא הצתת אש האמונה בעולם הפנימי של האדם, והרחבתו גם לאנשים אחרים; עיקר החיים הדתיים הוא החתירה לפירמידה השלמה של התורה – למן "ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט" ועד ל"קדושים תהיו"; עיקר החיים הדתיים הוא הבשורה הרוחנית העמוקה שבתפילה, בלימוד תורה, בצניעות, במשפחתיות, בחיי הקודש; כל אלה מוחלשים מאוד בשעה שתשומת הלב ניתנת לשאלות החוקתיות והמשפטיות בלבד. לא זו בלבד, אלא שלעתים מדובר בסתירה של ממש. על כן, בד בבד עם הדיון המרכזי והחשוב של הזהות היהודית של המדינה אנו קרואים לצאת לככר השוק, למקומות המפגש, לשפה הדיאלוגית, להקשבה, לפעילות הרוחנית, ולשימוש בכל הכלים והדרכים כדי שהייעוד והברית עם הקב"ה תעצב את חייהם של היהודים בארץ ובעולם.
[1] על כל זה כתבתי במאמרי:
“Jewish” and “Democratic”—Can They Co-exist? ניתן לקריאה ברשת:
[2] בנושא זה עסקתי פעמים רבות. אציין מאמר אחד בעברית, ואחד באנגלית. בעברית ראו: "ובערת הרע מישראל": על מדיניות הפרסום של ידיעות מביכות, בתוך: מוטי זפט וצוריאל ראשי (עורכים), תקשורת ויהדות – אסופת מאמרים, פתח תקווה 1977, עמ' 102-79. באנגלית:
Media ethics in times of war, War and Peace in Jewish Tradition (2012), pp. 260-269