שלום הרב שרלו
למדתי מס' סוגיות במסכת תענית העוסקות בסיפורים על נורמות התנהגות של חכמי ישראל , סיפור אחד עוסק בר' אלעזר בן שמעון שטוען שאדם שמקביל פניו לשלום הינו מכוער באופן יוצא דופן וכו', סיפור שני עוסק בהתייחסות של אביי לאבא אומנא שהיה זוכה לגילויים רוחניים עצומים, ובפשטות נראה שאביי מתקשה לקבל את העובדה שהוא זוכה לגילויים בתדירות נמוכה יותר, והדבר גורם לו לשלוח תלמידים שיעמידו את ר' אבא בניסיון, כיצד ניתן לקרב אלינו את ההבנה של משמעות הסיפורים הללו , גם ברמה המקומית, ? ויותר מכאן ברמה הכללית כיצד להבנתך הגמרא מבקשת שנתייחס לחכמי ישראל ודרכי התנהגותם?
