שלום הרב, במסגרת הדיון המתעורר על גבולות הלגיטימיות של מחאה, רציתי לשאול בעקבות דברי הרב בשיעור שפורסם ובריאיון ברדיו. הרב מתנגד לפעולות שעולות ב"שריפת האסמים". אני מרגיש שלא מספיק מבוררים לי הגבולות – מה נכון להחשיב כפעולות מחאה כואבת אך לגיטימית, ומה נמצא מחוץ לגדר. נראה שבקרב המוחים נגד השלטון מכל הצדדים מקובל להניח ש-(1) מחאה שמסתפקת בהפגנות, ולו יהיו אלה הפגנות ענק, מתקשה להוביל לתוצאות מול כוחו של השלטון כאשר נדמה שהוא בלתי מוגבל (או לא מספיק מוגבל), ועליה לבצע פעולות כוחניות (אך לא אלימות פיזית) משל עצמה, מסוגים שונים – חסימות למיניהן, "הצקות" לנציגי ציבור, או חלילה עד לקריאה למימוש מחירים כלכליים או מדיניים'; ו-(2) סוג מחאה שכזה הוא אפקטיבי (ותגובתו של השלטון למחאות כאלו תהא לנו ראיה להשפעתן). האם הרב מסכים עם הנחות אלו, אך מגביל אותן לסוג מסויים של פעולות? האם תיתכן הפעלת כח מסוג שהוא שלא תחשב לשריפת אסמים, אף על פי שיש בה מן הסתם פגיעה במישהו, וניתן לטעון שלפיכך היא "משחררת את הנצרה" מהפעלת כח ואלימות נוספת בחברה חלילה, ומי יודע מה הדבר עלול לחולל? מן הצד השני, אם אין פעולה כזאת שהיא לגיטימית בטרם כלו כל הקיצין, אמנם לכאורה מנענו פגיעות וגם ייצבנו את המערכת החברתית, אך האם הדבר לא בא על חשבון היכולת של מי שלא בשלטון למחות על עוולות חמורות (בעיניו), דווקא בסיטואציה שבה הוא הכי חלש, שבו מנגנוני ההגנה והביקורת הרגילים של המדינה לא עומדים לצידו (בעיניו)? האם המוצא היחיד הוא לטעון שהנחה (2) כלל איננה נכונה? אם כך הוא, אלו כלים כן ניתן להציע למי שעומד בצומת כזה? תודה רבה!
