ביאורים רבים נכתבו על יסוד האיסור למנות את ישראל, אלא רק בצורה של מחצית השקל. נראה מפשט הדברים שספירת עם ישראל מהווה ביטוי שהמלך הוא ה"בעלים" על עם ישראל, והוא סופר כמה יש לו. הדבר הזה הוא כמובן לא נכון, והמלך צריך לראות את עצמו כמשרת האומה. כאשר יש צורך למנות את עם ישראל עושים את זה כחלק מתהליך של כפרה (מחצית השקל), וכשדוד המלך לא עשה זאת – הדבר נחשב כחטא חמור בתפיסת המלוכה.
המשמעות העמוקה של כך היא שעתה הבשילו התנאים לגילוי מקום המקדש. התורה עצמה אינה אומרת היכן ייבנה המקדש, והביטוי הוא "במקום אשר יבחר ה'". התורה אומרת כי ירושלים תהיה עיר מתגלית, וכשיגיעו "אל המנוחה ואל הנחלה" יתברר היכן הוא המקום הזה. עתה, לאחר שדוד המלך השלים את כל התנאים, וביניהם (בסיפור הזה) גם את התפיסה המיוחדת של המלך שעם ישראל אינו שייך לו, כי אם להפך – שהוא מוסר את נפשו על האומה, נבנה המקדש.
