שלום כבוד הרב יש לי שאלה אמונית לגבי המקרה עם איציק סעידיאן ראיתי כל מיני כותרות בתקשורת והתבטאויות של ראש הממשלה הרמטכל ושר הביטחון, ואני יודע שדברים עדיין בהתהוות ,אך באמת נראה מהם שהרבה חוסר צדק שהיה כלפי נכי צהל שנים רבות יטופל עכשיו ברצינות בעקבות המקרה שהיה אינני כמובן בא לשפוט את העושה וברור לי שהיה במצוקה נפשית קשה אך עליי לומר שהסתירה בין כמה שמעשה של אובדנות ופגיעה עצמית אסורים לפי ההלכה לבין כמה שהתוצאות יכולות להיות חיוביות ולחולל חסד וצדק בעולם מטרידה אותי. ספק אם איזהשהיא מחאה והפגנה שהיתה נעשית בדרך כשרה לפי ההלכה היתה יכולה לחולל את השינוי וההכרה הציבורית שהמעשה שלו עשה. וזה גורם לי לחשוב… האם יכול להיות שהמטרה כן מקדשת את האמצעים לפעמים ביהדות? האם זה בסדר לעשות מעשים קיצוניים ואפילו לפגוע בעצמך אם הם יכולים לגרום לתיקון עולם כלכך גדול?
