שלום רב, לגבי הטוב האלוקי וההודאה אליו. הרבה חלקים בתפילה שלנו אנחנו עסוקים בלהודות לקב"ה ולהללו, אנחנו אומרים "ועל נסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך…הטוב שמך…". לכאורה הדבר הזה לא נראה במציאות, זה נכון שיש טוב, אבל באותה מידה יש רע, וכמו שאני מודה על הטוב שאני עכשיו מרגיש, אין סיבה שאני אדחיק את הרע שאני חווה. אולי בדורנו לטעון טענה כזאת זה קצת מגוחך אבל נגיד לפני מאתיים שנה בגלות למה היה עליהם להודות לקב"ה? אני מסכים שהקב"ה משגיח ורוצה שיהיה טוב לעמ"י בסוף, אבל למה אני צריך להדחיק את הרע שעובר עליי ולומר לקב"ה שכבר עכשיו טוב לי? איזה ניסים היו לפני מאתיים שנה שהיה צריך להודות עליהם שלוש פעמים ביום? לא היה עדיף בתפילה להשקיע בלהודות על עצם ההשגחה של הקב"ה עלינו ושאנחנו מודעים לה ופועלים על פיה והיא לא תלויה בעובדה אם עכשיו טוב לנו או לא במקום לשקר ולהדחיק?
